זכרון ילדות, רחוב יוסף (הגידם) – גבי זוהר

גם צעד אחד מתחיל באלף מטרים (טיולים קרוב לבית)

כל קבוצה בקיבוץ עברון למדה בכיתה ו׳ לפני שעברנו למוסד החינוכי(״אשרת״), את הנושא ״חיפה״, ששיאו היה טיול שנתי של 3 ימים בעיר הכרמל. חיכיתי בקוצר נשימה לטיול בטבורו של חודש מאי 1966. קבוצת ״שלהבת״ עם המחנכת זושקה ואבא שלי, כמלווה, עליהם השלום, יצאה לחיפה לימים מאושרים בגן האם, מוזיאונים, רחוב פנורמה. באחד מימי הטיול זכינו לכמה שעות חופשיות, ואבא שלי הציע שנלך לדוד קרול ואשתו, ובת דודי האהובה רבקה, שהוציאה אותי ל״תרבות רעה״ כשלימדה אותי, יחד עם בת דודה נוספת, אסתי מבני ברק, לרקוד טוויסט לצלילי קליף ריצ׳ארד בצריף של ההורים בקיבוץ. קרול, הדוד של אמא שלי, איבד את אשתו וחמשת ילדיו בשואה, עלה לארץ ישראל, התחתן בחיפה מחדש וכך הרווחתי את דודה רבקה. אהבתי מאד להגיע לביתם בחיפה ברחוב בר גיורא ולאחר מכן שלושה רחובות צפונה כשעברו לרחוב יוסף(הגידם) בשיפולי שכונת הדר. הכרתי את הבית ואבא לא דאג כשאיפשר לי להגיע לדודים שלי באופן עצמאי, למרות שעדיין לא הייתי בן 12.

הליכה לאיבוד

הרחובות מרחוב ארלוזורוב לכיוון הרצל מדורגים כלפי מטה: תל חי – העליון, מלצ׳ט, יוסף (הגידם), פבזנר, ירושלים, נורדאו, הרצל. את הסיפור של יוסף הגידם טרומפלדור הכרתי מצויין מהלימודים וכפותר תשבצים נלהב בעיתון הילדים של על המשמר ״משמר לילדים״. כשנכנסתי לרחוב תל חי והתחלתי לחפש את הבית של הדודים שלי, הייתי, כנראה, עמוק במצב אסוציאטיבי של יוסף (הגידם) טרומפלדור (״טוב למות בעד ארצנו״), אלא שהכניסה לבנין הדירות על פי מספר הבית שזכרתי לא תאמה כלל את הדירה של דוד קרול. עליתי במדרגות וירדתי, ושוב עליתי ושוב ירדתי, והלכתי בצהרי יום חיפאי את רחוב תל חי לאורכו ולאורכו – פעם בצד זה של המדרכה ופעם במדרכה שמנגד. מובן שאת הבית, מרחק שני רחובות למטה לא מצאתי. שעון לא היה לי, גם לא טלפון סלולרי, וגם התביישתי מאד לשאול עוברים ושבים איפה גרים הדודים שלי ברחוב יוסף הגידם כי אני בעצם הייתי משוכנע שאני נמצא ברחוב הזה ממש, לכאורה, לכאורה. אם אני זוכר נכון בין שתיים לארבע, הזמן שבו הייתי אמור לבלות עם הדודים החיפאים שלי ועם אבא, לא היו עוברים ושבים לכן לא היתה לי סיבה של ממש להתבייש.

הקול הפנימי

אחרי כמעט שעה קול פנימי לחש לי ״גבריאל (כך קראו לי אז), אתה לא במקום הנכון״, והחלטתי לרדת במדרגות (פאסאז׳) אושא, הגם שאפשרי לרדת במדרגות חיים (ויצמן) הקשורות למלצ׳ט, וליוסף הגידם, שם ראיתי סופסופ את אבא שלי הולך כאריה בסוגר (קראו לו אריה, אגב), ומה רבה היתה שמחתו שמצא את בנו האובד. ״איזה מזל שלא הלכת לאיבוד אבא״, אמרתי לו בקול מתרונן, והוא הביט בי קצת מוזר ולא הוסיף מילה. ועלינו לדודים האהובים כדי לאכול צהרייים וכדי שרבקל׳ה תטריף את בן דודה מהקיבוץ.

שחזור המעשה

אתמול שיחזרתי את מסלול הליכתי ופגשתי ציורי קיר, עצי דורנטה וצאלון, ועידכון מחירי גללי כלבים, וספסל מוזנח(שידעו תורמים לעיריית חיפה איך נוהגים בספסליהם הנתרמים), כביסה לייבוש, ושוב חתול שאבד, דמוי גזע רוסי כחול פרווה החושש מרעש, וירדתי במדרגות הלל יפה(הרופא של זכרון יעקב במושבה במאה ה-19) כדי להתרשם שוב מבתי האבן המסותת ברחוב ירושלים, היפה ברחובות הדר העילית, בעיקר בית מזרחי שבו התגורר הצייר מאירוביץ(ירושלים 5), ובית פרידלנד (ירושלים 12) שנבנה בסגנון בינלאומי ב-1930, והתגורר בו אדון פרידלנד שהקים את בית חרושת ״שמן״, והבית של חנה ואבא חושי(ירושלים 15), בית צנוע למראה של ראש עיר מיתולוגי. את נורדאו הרוסית נשאיר להזדמנות אחרת, ונזכר אז בימי כעיתונאי בעיתון ״הארץ״, שמשרדו החיפאי התמרכז בנורדאו.

תהיו חברתיים :)

שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
במייל