הצגת הקולנוע האחרונה – גבי זוהר

גם צעד אחד מתחיל באלף מטרים (טיולים קרוב לבית)

הסגר מועד ב׳ (2.0) הוציא אותי לטיולים עד 1,000 מטרים מביתי. פגשתי חיפה מסוגרת, מבוהלת, אדישה, מרוחקת מתמיד. וגם המון מדרגות חבויות בסלע, בתים שבנויים בלי הגיון אדריכלי, צמחיית בית מפותחת בצד שרידי חורש ים תיכוני המאפיין את הר הכרמל. הזדמנות לחלוק אתכם את שיטוטי, עד שמתיר לי הסגר בלי לחזור הביתה עם קנס של 500 שקל.

קולנוע סינמה קפה מוריה

מרחוב אהוד בחרתי הפעם להגיע למרפאת בונן, בשדרות מוריה, להצטייד בכדורים מאלחשי כאב ראש וחום וחיסון לזרוע ימין, והלכתי שמאלה דרך רחוב יותם, ימינה בכיכר דוד הכהן על שדרות מוריה עד שנפגשתי עם רחוב זרובבל. מרחוב זרובבל מוביל שביל נסתר המחבר בין המרפאה של קופ״ח כללית לקולנוע מוריה. קולנוע מוריה זכור לי משנות השמונים כאחד מבתי הקולנוע השכונתיים של חיפה, זמן קצר אחרי שנעזב, קופותיו עדיין מחכות לקוני כרטיסים ומוצלות על ידי פיקוס בנימינה גדל מימדים. למרות הדלתות הסגורות נכנסתי בעבר, בהחבא, ובחלל החשוך והעבש גיליתי כי שמורים שם עדיין כסאות מרופדים באדום וסימני המזנון. לא רבים יודעים, שבמרתף הקולנוע חבויה מערכת שאיבת מים מתקופת המנדט הבריטי. יעקב מושלי מראשוני המתיישבים הכיר את הצינור אשר הביא מים מואדי שיח ומשם תכנן למשוך מים מצינור זה אל בריכת אגירה שניצבה באזור. ב-1937 מושלי בנה מערכת שאיבת מים עצמאית למרומי הכרמל, שאחת ממשאבותיה מצוייה – נסתרת מעיני תייר ותושב – מתחת לקולנוע מוריה, כך גילה לי לפני כמה שנים דוד גיא שהיה בעברו דובר רכבת ישראל ובאחרונה פעיל בועד הר הכרמל.

שיא עולמי קולנועי

קולנוע מוריה מסמל את היופי האורבני האבוד של חיפה. לא פלא שבקומה העליונה של בית הקולנוע הנטוש הקימה עיריית חיפה משרדים של מחלקת הניקיון העירונית ולא הפכה את המקום למרכז שכונתי תוסס.
לזמן מה, אי אז באמצע שנות ה-50, החזיקה העיר חיפה בשיא בלתי רגיל: מספר הביקורים הגבוה ביותר בקולנוע לנפש בכל העולם. ברחבי העיר פעלו אז כמעט 20 בתי קולנוע מסוגים וגדלים שונים – מפוארים, שכונתיים, הסתדרותיים, בבעלות יהודית ובבעלות ערבית – ולפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו, ב-1954 ביקר כל חיפאי בקולנוע כ-30 פעמים בשנה בממוצע.(נעם דביר, הארץ).

שנות השישים התעופפו להם כמו הקוקו שלך ברוח

בתי הקולנוע התחילו את דרכם בהיכלים מרשימים, עם אולם בודד ובו כסאות עץ חורקים ומסך ענק, חלק מבתי הקולנוע ישבו במרכזי הערים והשתלבו במרקם העירוני התוסס ואילו חלקם היו בעלי אופי אינטימי ושכונתי. לפני כל סרט הוקרן יומן גבע, מוכר חטיפים היה מסתובב בקהל ובשעה ארבע אחה"צ היו "הצגות יומיות".
שנות השישים היו שנות השיא של הצפייה בקולנוע, אך תחילתם של שידורי הטלוויזיה בשנת 1968, השאירו את הצופים בבית וגרמו בהדרגה לסגירתם של בתי הקולנוע. אלו שרצו להמשיך ולתפקד נאלצו לעבור שיפוץ שבמסגרתו הפכו למולטיפלקסים – מספר אולמות שהציגו כמה סרטים בו זמנית, אז גם נכנסו הפרסומות, שהיו אטרקציה בעידן של טרום טלוויזיה מסחרית(ynet).

חלומות באספמיה ופספוסים כואבים

אופנת שנות ה-50? הלוואי. קולנוע מוריה עבר כמה וכמה גלגולים מאז. לוחות המתכת המוזהבים נראים כמו באולם חתונות עלוב, תוצאות השיפוץ האחרון שהיה בטח בשנות ה-90. מוריה הוא הקולנוע העירוני הפעיל הלפני-אחרון בחיפה,( קולנוע עממי בנוה שאנן המשיך לפעול עד ימי הקורונה), הוקם בשנות ה-40, ונראה היום כמו קריקטורה של עצמו. האבסורד הוא שהבניין ממוקם בלב שכונה חזקה, אוכלוסייה צורכת תרבות, מעל ציר מוריה התוסס, מבנה אבן מרשים. אם חבורת צעירים היתה לוקחת אותו ליד, המקום יכול היה להיוולד מחדש כמרכז קהילתי קטן, הקרנות סינמטקיות כמו פעם, ערבי הרצאות, משולב עם בית קפה, במקום הפרודיה של המפעיל שהוא הבעלים-מקרין-קופאי, כמו במופע פנס קסם שמגיע לכפר נידח בתחילת המאה שעברה(דוד שליט,כותב על האתר בבלוג שלו).

גן מוריה

העניין שהבנין נטוש, ובקומה האחורית משרד אגף הנקיון של עיריית חיפה, שקיבלו אותי בסבר פנים נאות, ייאמר לזכותם. גרם מדרגות אחורי סימן לסגנון אדריכלות בינלאומית מחבר את הקולנוע למחלקת הניקיון של העירייה. מול הקולנוע גן ברושים וכמה עצי חרוב, ורצפת אספלט שחורה חוללה בגיר צבעוני למשחקי קלאס(מי היה מאמין…), ומסעד ספסל שהפך לוח להכנה למבחן בביולוגיה. שאלתי אם צעירה שהניקה את תינוקה על הספסל אם היא יודעת איך קוראים לגן (מוריה כמובן…) ואחרי כמה שניות של חשיבה מאומצת השיבה שלא , אין לה מושג. צודקת, ומדוע שיהיה שילוט מנחה ?! בפינה הצפון מזרחית בגן מצאתי אנדרטת זכרון מרשימה לחללי חיפה במלחמת השיחרור. האנדרטה בשולי מדשאה ובריכת מים בגן מוריה, מאחוריה עצי ברושים הניצבים כחיילי משמר כבוד לנופלים ועצי אורן, במרכזה קיר אבנים מוארך קעור, אתר ההנצחה ביוזמת ועד הר הכרמל. העבודה בוצעה ע"י צבי הקר ונחנכה ביום הזיכרון ד' באייר תשי"ז , מאי 1957. הרגשתי לרגע געגועים עזים לדוד בן גוריון.

בחזרה הביתה

ירדתי דרך המספרה של אנדריי(היתה תקופה שנהגתי להסתפר אצלו בקביעות) בחזרה לשדרות מוריה, ומשם לשמשון עד לרמזור, ימינה ליותם ובחזרה שמאלה לאהוד עד הבית. בטלויזיה חיכו לי תוכניות ריאלטי מטומטמות וממוחזרות , והעדפתי על פניהן סדרות טורקיות(אדמה מרה, הבור, עיר אכזרית, הסולטן). מחר נלך לרחוב יוכבד.

תהיו חברתיים :)

שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
במייל