בתי האוכל המיתולוגיים בעיר התחתית – חלק ראשון

מוסדות קולינריים שלא נס ליחם

פורסם לראשונה בשנת 2017

עם היוודע דבר הסגירה המצערת של קונדיטורית ספירא לאחר 70 שנים של פעילות, התמלאתי בתוגה. המקום, שנסגר אתמול, היה חלק מהנוף החיפאי וסיפק אי של יציבות מתוקה לכל מי שחיפש כזו בזמנינו הכאוטיים והמשתנים ללא הרף. בין אם אהבתם את כלבי המרנג הורודים האלמותיים, ובין אם אהבתם את הסברינה, פאי הדובדבנים, הקרמשניט, עוגות הפרג או מרנג הלימון, ספירא היה אחד מהמקומות האלו שנדמה שיהיו כאן לנצח וישרדו שואה גרעינית יחד עם שאר יצורים קצת פחות סימפטיים. אחרי הכל, באיזה מקום יכולתם לקבל כוס סודה קטנה ליד האספרסו שהזמנתם, כמיטב המסורת האוסטרית, מבלי שבכלל ביקשתם? הבעלים, יאיר ונעמי תמיד הסבירו פנים וגם העובדים היו קבועים ומוכרים. המחירים היו שווים לכל כיס והפרלמנטים האנושיים שישבו שם כבדרך קבע הכניסו רינה ללבבות של החולמים והנוסטלגיים. עצוב לחשוב שכל זה לא יתקיים יותר בעוד זמן קצר מאוד.תישאר רק הכניסה למקום שהתאפיינה בעיצוב מיוחד – אם יהיה לנו מזל – לכמה חודשים לפחות.
לפני כשבוע הבאתי חבר למעיין הבירה, מוסד חיפאי נוסף שאין צורך להציג. אותו חבר מעולם לא ישב ממש ברצינות במקום והיה מוקסם ממה שראו עיניו וממה ששפתיו טעמו. הוא לא הבין איך לא חווה את המקום עד עכשיו. בעקבות זאת הבנתי שיש לא מעט מוסדות המלווים אותנו כבר שני דורות לפחות ולצערנו הרב הם לא יהיו כאן לנצח. המון חיפאים לא ישבו בהם מעולם ובמקרה הטוב שמעו את שמם.
החלטתי להביא כאן סדרה של כתבות קצרות שתסקור את המוסדות החשובים בעיניי ואתם בהחלט מוזמנים לכתוב כאן בתגובות אם שכחתי מישהו או שלא הכרתי (רחמנא ליצלן!).

מעיין הבירה

המקום היחידי שיכול לגרום לתל אביבים ובכלל לישראלים מכל הארץ, כל שכן ישראלים מהגולה הדוויה בביקור מולדת – להגיע במיוחד בשביל הכבד הקצוץ עם הגזר, הכיסונים עם הבצל השחום, הקוסטיצה האגדית, המנה המעורבת ועוד מיני אוכלים שנכנסו לדפי ההיסטוריה הקולינרית הנצחית. מעיין הבירה נפתח בשנת 1962 על ידי מאיר נחום וכיום ממשיך אותו בנו, ראובן והנכד שלומי, בתפקיד השף.
הקסם של המקום הוא שהוא מצליח ללכוד אווירה ותחושה של תקופה אבל להנגיש אותה גם לקהל הצעיר שמצביע ברגליו ובבטנו. רמת האוכל, השירות והניקיון נשמרת בקפדנות רבה ולי לפחות לא קרה מקרה אחד שהיו בעיות בשירות, באוכל או בניקיון. שלא ייגמר לעולם.

המעגן

ממש בניין אחד ליד מסתתרת לה מסעדת מעגן, נחבאת אל הכלים. המסעדה, שהוקמה לפני יותר מ 25 שנה על ידי דוד בלילה, דייג ובשלן, מגישה בעיקר דגים ופירות ים אבל יש גם מנות בשריות וצמחוניות בתפריט.
פה תוכלו למצוא לצד שירות מצוין וחמימות משפחתית, מנות למביני עניין בדגים. יש כאן מרק דגים בסגנון בויאבז, מוסקת דגים, קציצות דגים פיקנטיות בעגבניות או בארטישוק (מיוחד ביותר!) וכמובן את מיטב הדגים אפויים או מטוגנים לפי בקשה.
המנות נדיבות ומשביעות, המחירים נוחים מאוד ואפשר להרגיש כאן את הים. לאחרונה עבר המקום מתיחת פנים והחל להפעיל באדיבות בנו של בלילה, אריה, בר דגים בשעות הערב והלילה. מומלץ להגיע לנשנש את צ'יפס הבטטה, קציצות הדגים ברוטב ירוק וההמבורגר המעולה.

עדכון: לצערנו המסעדה נסגרה לפני כשנתיים. לנו נשארו רק הזיכרונות…

בורקס טורקי מאיזמיר

לא ברור מתי הוקם המקום הקטן הזה אבל נדמה שתמיד היה כאן. מי שיגיע לכאן ויאכל את הבורקסים המצוינים שעשויים על בסיס טחינה (מעולה לטבעונים!) וללא מרגרינה או שומן טראנס, בליווי בקבוק מיץ אשכוליות, ירגיש שהנה חזר לפחות עשרים שנה בזמן.
כיאה לבורקס, הוא ממוקם בשוק הטורקי ממש מול מסעדת הדגים הותיקה ג'קו שעליה תיכף נספר. המחירים שווים לכל כיס ותמיד נחמד להגיע ולהרגיש אווירה של פעם.

מסעדת ג'קו

הוקמה בשנת 1976 על ידי שמחה אללוף ובעלה ג׳קו (יעקב) ושנים הייתה ועודנה המקום לאכול דגים טריים וגם לרכוש אותם הביתה. כיאה לאחד העסקים הראשונים שהוקמו בשוק הטורקי הגיעו שמחה וג'קו מאיזמיר.
"אז היה קטן ומפוצץ, מלא בעשן סיגריות, בגברים שהתרברבו בקורות יומם ובדגים שהשוויצו בטריות בשרם. אכלתי תערובת של דגי ים קטנים. לא ידעתי אותם קודם. רק עקרות בית ערביות ודייגים התעניינו בהם בסוף שנות ה 80" (מתוך "יש מקום בעיר התחתית" של הילה אלפרט).

עדכון: לצערנו המסעדה נסגרה לפני כחצי שנה לאחר 70 שנות פעילות. אנחנו מחפשים מסעדת דגים ראויה לתואר המיתולוגי. 

עד כאן חלק ראשון.
נפרסם חלקים נוספים בשבוע הבא.
סדרת הכתבות הזו מוקדשת באהבה לטרזן מהבנרה הזכורה לטוב (ליד תחנת הדלק ברח' העצמאות 88).

תהיו חברתיים :)

שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב twitter
בטוויטר
שיתוף ב email
במייל